ביאור שטיינזלץ על כריתות י״ב

1 אלא לאו בחד האם לא מדובר באחד, וקתני והוא שונה כי אין מכחישן מהימן שכאשר אינו מכחישם, אלא שותק, הרי הוא נאמן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 א שנינו במשנה שאם אמרו לו שניים אכלת חלב, והוא אומר: לא אכלתי — ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר: קל וחומר, אם הביאו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" — ייפטר.

3 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מאי טעמייהו דרבנן מה עיקר טעמם של חכמים שפוטרים מקרבן? האם הוא משום שהם סוברים שאדם נאמן על עצמו לענין זה יותר ממאה איש, או דלמא שמא משום דאמרינן שאומרים אנו: מיגו דאי בעי אמר מתוך שאם היה אומר "מזיד הייתי" — היה פטור מקרבן, כי אמר נמי כאשר הוא אומר גם כן "לא אכלתי" — מהימן ופטור?

4 ושואלים: ומאי נפקא מינה ומה ההבדל למעשה היוצא מזה? שהרי לכאורה מסקנתם אחת היא! ומשיבים: למיפשט מינה לפתור ממנה מה יהיה הדין לענין טומאה, כאשר עדים מעידים עליו שנטמא קודם שנכנס למקדש, והוא אומר: לא נטמאתי, דאי אמרת טעמייהו דרבנן שאם אתה אומר שטעמם של חכמים משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש — לא שנא אינו שונה אם הוא מכחיש אותם לגבי טומאה חדשה, שאומרים לו: עכשיו נטמאת, ולא שנא ואינו שונה בטומאה ישנה שאומרים לו: אתמול נטמאת, שבכל אופן הוא נאמן על עצמו.

5 אבל אי אמרת טעמיהון דרבנן אם אומר אתה שטעמם של חכמים משום דאמר "מיגו" שיכול לומר "מתוך" היא — פטרי ליה רבנן פוטרים אותו חכמים מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב. מאי טעמא מה טעם של דבר? ט ומאה ישנה, מיגו דאי בעי אמר מתוך שאם היה רוצה לומר: אמנם נטמאתי אבל טבלתי אחר כך — היה פטור, כי אמר נמי כאשר הוא אומר גם כן "לא נטמאתי" — הרי הוא פטור, דאיכא למימר שיש מקום לומר: מאי מהו "לא נטמאתי" דקאמר שהוא אומר — לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי.

6 אבל אם מעידים בו על טומאה חדשה — מחייב חייב, מאי טעמא מה טעם הדבר? דכי אמר נמי שהרי גם כאשר הוא אומר "טבלתי" — מחייב חייב, דאמרו ליה שאומרים לו העדים: אמנם טבלת קודם, אבל השתא עכשיו נטמאת.

7 ואם כן מאי מה טעמם של חכמים? ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא, אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — הרי הוא פטור; יכול אפילו שנים אומרים לו? אמר ר' מאיר: חייב הוא, מקל וחומר, אם הביאוהו שנים אפילו למיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. שמע מינה למד מכאן כי טעמייהו דרבנן טעמם של חכמים הוא משום דאמרי שהם אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.

8 אמר ר' אמי: אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי טעמא דרבנן טעמם של חכמים הוא משום דאמרינן "מיגו" שאנו אומרים "מתוך", והכי קתני וכך הוא שונה בברייתא לשיטתם: מתוך שאם רצה לומר: לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי — היה פטור, הילכך על כן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ומקשים: אי הכי אם כן, היינו הרי זה אותו דבר כמו בדין אכילת חלב, ששנינו במשנתנו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" פטור, ולא הוצרך להשמיענו שוב דין זה!

9 ומשיבים, מהו דתימא שתאמר: כשאומר "לא אכלתי חלב" יש לו "מיגו", שכן קמתריץ דיבוריה מתרץ את דיבורו הראשון, שמה שאמר "לא אכלתי" כוונתו: לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אבל כשאומרים לו שנים: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי, אימא לא קמתריץ דבוריה אמור שאינו מתרץ את דיבורו, ואינו נאמן, על כן קא משמע לן משמיע לנו: הכא נמי כאן גם כן אפשר לתרץ דיבורו ולומר: לא עמדתי בטומאתי אבל טבלתי.

10 ומציעים, תא שמע בוא ושמע מה היא דעת חכמים, מברייתא אחרת, ששנינו בענין המטמא מקדש וקדשיו בשגגה: "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה... והביא את אשמו" ויקרא ה, ה—ו, מודה בדברים — חייב בקרבן, אין מודה בדברים — פטור. ולכן, אם אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור;

11 יכול אפילו שנים מכחישין אותו יהא פטור? אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אלא בוודאי חייב. ר' יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש.

12 ומודים חכמים והם החכמים שבמשנתנו לר' יהודה, באכילת חלבין ובביאת מקדש בטומאה, שאם העידו בו שניים שאכל חלב, או שנכנס למקדש כשהוא טמא, והוא טוען: לא אכלתי, או: לא נכנסתי למקדש — שהוא פטור. אבל בטומאה, אם העידו בו שנטמא קודם שאכל בקדשים, והוא אומר: לא נטמאתי — לא מודו ליה אין חכמים מודים לו, אלא סבורים הם כר' מאיר, ששני עדים מביאים אותו לידי קרבן. הרי שלשיטתם אין אדם נאמן על עצמו מול עדים במקום שאין לו "מיגו".

13 ושואלים: במאי עסקינן במה אנו עוסקים? באיזו טומאה אינו נאמן לדעתם? אילימא אם תאמר

14 בטומאה ישנה, שאמרו לו: נטמאת אתמול, מאי שנא במה שונה אכילת חלבין וביאת מקדש דמודו ליה שמודים לו חכמים לר' יהודה שאין מחייבים אותו קרבן, מפני שיש לו "מיגו", שאם רצה יאמר: מזיד הייתי, וניתן לתרץ את דבריו, שאמר: לא אכלתי בשוגג אלא במזיד, וכן לא באתי למקדש בשוגג אלא במזיד, והרי טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה גם כן יכול לתרץ את דיבורו הראשון, שאם רצה יאמר: לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי!

15 אמר רבינא: לעולם יכול אתה להסביר כי מדובר בטומאה ישנה, ומכל מקום אין בה "מיגו", וכגון דאמרי ליה שאומרים לו עדים: אכלת קדשים בטומאת הגוף, והוא אמר להון אומר להם: לא נטמאתי, דהכא לא מתריץ דיבוריה שכאן לא ניתן לתרץ את דיבורו. דליכא למימר שאין לומר ש"לא נטמאתי" משמעו לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי, שהרי כאשר הוא בא לפטור עצמו מקרבן שחייבוהו העדים על אכילת קדשים בטומאה,

16 מאי אמר להון מה הוא אומר להם? טבלתי ואכלתי, והרי כי אמר להון הכי כאשר הוא אומר להם כך, איתכחש ליה דבוריה קמא מיהא הוכחש לו דיבורו הראשון על כל פנים בטומאת מגעו, כלומר, מה שאמר שלא נגע בטומאה.

17 אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, שאפילו העידו בו עדים שנטמא והוא אומר: לא נטמאתי — נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים. אמר רב יוסף: לא אמרה ר' יהודה אלא בינו לבין עצמו, שמותר לו לאכול בקדשים או בטהרות, אבל לא בפני אחרים, וכן לעצמו הוא נאמן, אבל לא לגבי אחרים.

18 אמר ריש לקיש: אף שאמר ר' מאיר במשנתנו שאם אמרו לו שניים: אכלת חלב — אינו נאמן לומר: לא אכלתי, מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: בעלת שפחה חרופה, והוא אומר: לא בעלתי — מהימן נאמן, לפי דאי בעי אמר להון שאם רוצה יכול היה לומר להם: לא גמרתי ביאתי.

19 ובדומה לכך אמר רב ששת: מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא, שאמרו לו שנים: נטמאת למת, וחייב אתה קרבן, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור, דאי בעי אמר שאם רוצה יכול לומר: נשאלתי לחכם על נזירי נדר נזירותי, והתיר את נדרי, ומותר היה לי להיטמא.

20 וכיוצא בזה אמר אביי: מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: יודע אתה בעדות על פלוני, והוא אומר: לא ידעתי ונשבע על כך — פטור מקרבן על שבועת העדות, דאי בעי אמר שאם היה רוצה היה אומר: לא נתכוונתי לעדות בשעה שראיתי את הדבר, ובמקרה זה פטור מן הקרבן.

21 א שנינו במשנה: אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה בהעלם אחת, שלא נודע לו בינתיים שהוא חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת על שתי האכילות. מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: אמאי מדוע אינו חייב אלא חטאת אחת? והא והרי שני זיתי חלב אכל!

22 אמר ליה לו אביי: לגבי חיוב חטאת דווקא העלמות מחולקות מחלקות, שנעלם ממנו האיסור ונודע לו, ושוב נעלם ממנו, שנאמר: "או הודע אליו חטאתו... והביא את קרבנו" ויקרא ד, כח. ואילו הכא כאן העלם אחד הוא דאיכא שישנו.

23 איכא דמקשי ליה הכי יש שמקשים דבר זה כך בשם ר' זירא: מן המשנה יש לדייק כי טעמא הטעם, דווקא כשאכל חלב ושוב אכל חלב בהעלם אחת חייב חטאת אחת, הא אבל בשתי העלמות חייב שתים, ויש לשאול: אמאי מדוע? והלוא שם איסור חלב אחד הוא! אמר ליה לו אביי: לענין חטאת העלמות מחולקין.

24 ב שנינו במשנה: אכל חלב ודם פיגול ונותר בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. ועוד שנינו: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית, ממין אחד — חייב.

25 ותוהים: ממין אחד חייב, פשיטא פשוט הדבר, שהרי אכל כזית מן האיסור! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: מדובר כגון שאכלו את כזית החלב כשהוא מחולק בשני תמחויין כלים שונים, ואליבא ולפי שיטתו של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין מחלקים.

26 והוצרך לכך, שכן מהו דתימא שתאמר: כי כאשר אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין — לא שנא לקולא אינו שונה להקל, כגון במקרה שלנו, שאם אכל כזית שהוא מחולק בשני תמחויים — פטור, ולא שנא לחומרא ואינו שונה להחמיר, וכגון שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים — חייב שתי חטאות, למרות שאכלם בהעלם אחד, על כן קא משמע לן משמיע לנו כאן שאם אכל כזית כשהוא מחולק לתמחויים חייב, אלמא מכאן אנו למדים שלחומרא להחמיר אמר, לקולא להקל לא אמר.

27 איכא דאמר יש שאומר שדבר זה נאמר על סיפא סופה של המשנה: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית... משני מינין — פטור. ותוהים: פשיטא פשוט שהוא פטור, שהרי לא אכל כזית שלם של איסור אחד! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: אין מדובר בשני מינים, אלא בכזית ממין אחד, וכגון שאכלו בשני תמחויין, ואליבא ולפי שיטתו של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין.

28 דמהו דתימא שמהו שתאמר: כי כאשר אמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים — לחומרא להחמיר אמר, שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים חייב שתי חטאות. אבל לקולא להקל לא אמר, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאם אכל כזית משני מינין פטור, וכפי שהסברנו:

29 מאי מהו משני מינין — ממין אחד הוא, ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לו שני מינים — משום שאכלו בשני תמחויין, כחצי זית בכל תמחוי, וקתני והוא שונה: פטור, אלמא מכאן שלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא לא שונה להקל ולא שונה להחמיר קאמר אומר ר' יהושע שתמחויים מחלקים, ואפילו היו שני חצאי הזית ממין אחד, ואכלם בהעלם אחד — פטור.

30 ומתקשים: מדסיפא מתוך שבסוף, מה ששנינו "משני מינים" כוונתו מין אחד ושני תמחויין, נמצא כי רישא ההתחלה של דין זה, ששנינו בה "ממין אחד" כוונתה שני חצי כזית ממין אחד ותמחוי אחד, שחייב חטאת על אכילתם. והלוא דבר זה פשיטא פשוט, ולא הוצרך לאומרו!

31 אמר רבינא: מדובר כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים, שאכל כחצי זית ונודע לו שאכל חלב, ושוב נעלם ממנו האיסור, וחזר ואכל כחצי זית, ואליבא והוא לפי שיטתו של רבן גמליאל, שאמר: אין ידיעה לחצי שיעור, שאם לאחר שחטא בשגגה בחצי שיעור נודע לו שחטא, ושוב נעלם ממנו האיסור וחטא — אין הידיעה שבאמצע מחלקת אותו לשתי שגגות שונות, אלא כאילו חטא בהעלם אחד.

32 דתנן ששנינו: הכותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות שונות, אחת שחרית ואחת ערבית — רבן גמליאל מחייב משום מלאכת כתיבה, ששיעורה שתי אותיות, וחכמים פוטרין; וטעם מחלוקתם,

33 רבן גמליאל סבר סבור: אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן גם אם נודע לו האיסור לאחר כתיבת אות אחת — אין ידיעה זו נחשבת לחלק בינה לבין הכתיבה של האות השניה, ורבנן סברי וחכמים סבורים: יש ידיעה גם לחצי שיעור.

34 ג משנה כמה ישהא באוכלין ויתחייב משום אכילת כזית איסור? כאילו אוכל קליות גרעינים קלויים שאוכל אותן אחת אחת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חצי ככר לחם — חייב.

35 ושיעור זה נוגע למי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שאם אכל כחצי פרס רבע ככר אוכלים טמאים, או שתה רביעית משקים טמאים בתוך זמן של אכילת פרס — נפסל מאכילת תרומה עד שייטהר. ועוד, שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס — חייב, ר' אליעזר אומר: אם פסק בה, עשה הפסקות בשתיית רביעית היין, או אם נתן בו מים כל שהוא — פטור.

36 ד גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: ר' מאיר שאמר שמשערים את אכילת האיסורים כאילו אוכל קליות, לחומרא קאמר או לקולא קאמר להחמיר הוא אומר או להקל הוא אומר? ומפרטים: לחומרא קאמר להחמיר הוא אומר, והכי קתני וכך הוא שונה: רואים אותו כאילו אוכל קליות מעט מעט, אפילו נמשכת אכילת כזית מן האיסור כוליה יומא כל היום. ואף על גב ואף על פי שמתחלה ועד סוף של אכילת כזית איסור יש יותר מכדי אכילת פרס, כיון דמשכיה אכילתיה שנמשכה אכילתו ולא הפסיק בה — הרי הוא מחייב חייב. ואמרו ליה רבנן לו חכמים: עד שישהא באכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא שיייב, אבל אם שהה יותר מכדי אכילת פרס באכילת כזית — הרי הוא פטור.

37 או דלמא לקולא קאמר שמא להקל הוא אומר, דהכי קתני שכך הוא שונה: מתי הוא מתחייב על אכילת כזית האיסור — כאילו אוכל קליות, וכוונתו: והוא שלא איפסיק ביני וביני הפסיק אכילתו בין לבין, אלא אכל ברצף, אבל אם איפסיק ביני וביני הפסיק בין לבין, אף על גב אף על פי שמתחלה ועד סוף היה בכדי אכילת פרס — פטור. ואמרו ליה רבנן לו חכמים: כיון שמתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס הוא — חייב, למרות שהפסיק באכילתו?

38 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: עד שישהא בכדי אכילת פרס מתחלה ועד סוף.